30 אחים ואחיות קיבלו השבוע אות הוקרה מנשיא המדינה על אומץ וגבורה בטיפול באזרחים ובחיילים בצמתים שונים במסע הטיפולי שאותו הם עוברים מאז השבעה באוקטובר. האות הוענק באירוע ממלכתי בבית הנשיא שנערך ביום ג', בטקס לציון יום האחות הבינלאומי.
מקבלי האות הם אחים ואחיות שפרצו את גבולות המשרה. בחלק מהמקרים הם נקטו יוזמה וחירפו נפשם על מנת לטפל ולהציל חיים וביטאו את מהות מקצוע האחים והאחיות. עבודתם ניכרה בשטחי הלחימה, בקיבוצים, בבתי החולים ובקהילה, זאת לצד התגייסות מדהימה של אחיות ואחים במערך בריאות הנפש, במחלקות האקוטיות ובמתארי השיקום.
ד"ר שושי גולדברג, אחות ראשית ארצית וראש מינהל האחֲיות במשרד הבריאות, אמרה כי "מכל הגיבורים הללו, בחרנו לציין 30 סיפורי גבורה, של אחיות ואחים שראו לנגד עיניהם את טובת האחר ופעלו באומץ לב למול הסכנה, תוך הפגנת גבורה הרואית להצלת חיים והצלת נפש. כל אחד מהסיפורים הוא עוצמתי, מעורר השראה ומהווה גאווה מקצועית גדולה".
קצרה היריעה מלתאר את סיפוריהם האישיים של כל האחים והאחיות שפעלו במסירות מאז השבעה באוקטובר. לפניכם כמה מהסיפורים:
"בשבעה באוקטובר, שניים משבעת ילדינו, נועם וישי, יצאו עם בוקר להצלת תושבי העוטף, נלחמו ונפלו יחד בקרב עם מחבלים בכניסה לקיבוץ עלומים. חזרתי לעבודה עם כאב גדול, להוסיף טוב ואור בעולם, גם למען זכרם"
טליה סלוטקי, בית החולים שערי צדק. צילום: אפרת פרג'ון
טליה סלוטקי, אחות מומחית קלינית בכאב, מתאמת תחום הכאב במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים, מצאה נחמה לכאבה האישי בעזרת הטיפול שהיא מעניקה, וזאת לאחר ששכלה שני בנים לוחמים בשבעה באוקטובר.
זהו סיפורה במילותיה: "תפקידי בבית החולים הוא לקדם את תחום הטפול בכאב בקרב אנשי הצוות רופאים ואחיות, ומתן ייעוץ פרטני למטופלים הזקוקים לאיזון הכאב. הקמתי צוות אחיות ייעודי למטרה זו, אותו אני מנהלת. העשייה היומיומית של טיפול בכאב ממלאת בתחושה של סיפוק מקצועי ואישי. ההבנה ששילוב מאור פנים, רגישות, אמפטיה, יחד עם ידע מקצועי מיטבי, המענה ההולם לטיפול בכאב, מנחה אותי בעשייתי.
"מאז פרוץ המלחמה נוספה תחושת שליחות יתרה לטיפול בפצועים המורכבים המוסקים למרכז הרפואי. תחושת המחויבות להקל על סבלם, מתוך הבנה שהם יצאו כשליחי עם ישראל לקרב, מחייבת אותנו לעשות את המיטב למענם.
"בשבעה באוקטובר, שניים משבעת ילדינו, נועם בן 31 וישי בן 24, יצאו עם בוקר להצלת תושבי העוטף, נלחמו ונפלו יחד בקרב עם מחבלים בכניסה לקיבוץ עלומים. בתום השבעה החלטנו, כמשפחה, שהמשך עשייה משמעותית מתוך ערבות הדדית והרגשת אחריות לסבלו של האחר תהיה לא רק דרך להתרומם מהאבל והשכול, אלא גם קיום צוואתם ומורשתם והנחלת המסר שכשיש אח בצרה, אסור לעמוד מנגד.
"מתוך כך, חזרתי לעבודה עם כאב גדול וחיסרון עצום בלב, אך יחד עם זאת, בתחושת שליחות עמוקה ומחויבות עצומה להוסיף טוב ואור בעולם הזה, גם למען זכרם. אות זה מוקדש לזכרם של נועם וישי - בננו היקרים".
"מצאתי את עצמי עדיין אחות אך בנוף אחר ובתנאים אחרים לגמרי. נחטפתי מביתי בקיבוץ ניר עוז לשבי החמאס. כמו רבים, 'הגבורה' הזו נכפתה עלי. לא בחרתי בה"
נילי מרגלית, המרכז הרפואי סורוקה. צילום: מתוך N12
לגבורתה של נילי מרגלית, אחות במלר"ד ילדים בבית חולים סורוקה בבאר שבע, מדריכה קלינית ומרצה בבית הספר לאחיות באוניברסיטת בן גוריון, שנחטפה ושבה מהשבי לאחר 55 ימים, נחשפנו כולנו.
"בבוקר השבעה באוקטובר", היא מספרת, "מצאתי את עצמי עדיין אחות אך בנוף אחר ובתנאים אחרים לגמרי. נחטפתי מביתי בקיבוץ ניר עוז לשבי החמאס. כבר מהיום הראשון בשבי התחלתי לטפל בשבויים שנלקחו איתי, רובם חברי הקהילה שלי, אנשים שאני מכירה ומכירים אותי שנים רבות.
"בשבי התחלתי באיסוף מידע על מצבם הבריאותי שכלל בין השאר היסטוריה רפואית, מחלות כרוניות ותרופות קבועות של כל אחד ואחת מהחברים שהיו איתי במנהרה בה הוחזקנו. נדרשתי לבצע תיעדוף של חלוקת התרופות בהתאם לחומרת המצב ולהתמודד, ללא כלים כמעט, עם מצבים מסכני חיים. לעתים נאלצתי להמציא פתרונות יצירתיים עם הכלים שהיו בידיי, כמו חבישת פצעים שלא נרפאו עם דבש שמצאתי במקרה במנהרה.
"יצרתי רוטינות של מדידת לחץ דם כדי לעקוב אחרי המבוגרים והחולים שבינינו ודרשתי שוב ושוב מהשובים תרופות מצילות חיים. דרישותיי לא תמיד נענו ואף יצרו לעתים כעס בקרב השובים, אך תחושת השליחות והמקצוע הטבועים בי הם שהניעו אותי ולא נתנו לי ליפול או להתייאש וכך המשכתי לטפל ולדרוש עד שחרורי מהשבי. עם הזמן גם השובים הבינו שאני הכתובת שלהם למקרי חירום רפואיים של השבויים נוספים ששהו ממתחמים אחרים.
"במשך 55 ימים בהם הייתי בשבי החמאס, טיפלתי ותמכתי במי שנזקק, תוך שאני בעצמי מתמודדת עם היותי בשבי ולא יודעת מה עלה בגורל משפחתי. כמו רבים, 'הגבורה' הזו נכפתה עלי, לא בחרתי בה. בזכות הידע והמקצועיות והדרך שעברתי בחיים הצלחתי לתפקד, לעזור לאחרים וגם לשמור על החוסן שלי עצמי. מקצוע האחיות הוא חלק משמעותי בזהות שלי. זה מי שאני בכל מקום ובכל מצב".
"קראו לכל הכוננים לא לצאת מהבתים כי ברחבי העיר מסתובבים מחבלים ויורים, אבל יצאתי מיד באופן עצמאי לעזור לפצועי הירי. טיפלנו בפצועים תחת אש כשהמחבלים עדיין בשטח"אלכס שמיס, המרכז הרפואי אסותא אשדוד. צילום: משרד הבריאות
אלכס שמיס, אח חדר ניתוח בבית החולים אסותא באשדוד ופרמדיק מתנדב בארגון איחוד הצלה, תושב שדרות, הסתובב בדרכי הדרום בשבעה באוקטובר והציל חיים תחת אש. זהו סיפורו, במילותיו:
"בבוקר השבעה באוקטובר סיימתי משמרת לילה בבית החולים ומיהרתי לחזור הביתה לשדרות. כפרמדיק מתנדב, אני מחובר למכשיר הקשר של איחוד הצלה וממנו שמעתי כי ראש הסניף קורא לכלל הכוננים לא לצאת מהבתים כי ברחבי העיר מסתובבים מחבלים ויורים באנשים.
"לאחר שהגעתי לביתי וראיתי כי משפחתי בטוב, יצאתי מיד באופן עצמאי לעזור לפצועי הירי בעיר. חברתי לאמבולנס של איחוד הצלה ולאחר פינוי מספר פצועים בעיר, דווח לנו כי ישנם פצועים נוספים בשטח ברחבי העוטף.
"הצוות שלי ואני מיד יצאנו לזירות נוספות מחוץ שדרות. הגענו לאתר מסיבת הנובה ברעים, שם היו מוטלים מספר רב של הרוגים, שלהם לצערנו לא יכולנו להעניק עזרה. המוקד הנחה אותנו לחזור לכיוון קיבוץ בארי לטובת סיוע לפצועים שם. בהגיענו למקום, חברנו לכוחות צה"ל והמשכנו בטיפול בפצועים תחת אש כשהמחבלים עדיין מסתובבים בשטח.
"במשך שעות הגיע זרם בלתי פוסק של פצועים, חלקם במצב קשה ביותר שנזקקו לניתוחי שדה במקום. כלל הפצועים פונו לאחר טיפול ראשוני בשטח ואני מאמין שהצלחנו להציל חיי פצועים רבים למרות הסיכון הרב.
"כאח וכפרמדיק אני רואה את הייעוד שלי כמי שמעניק טיפול מציל חיים, בכל מצב, אפילו במצב של סיכון עצמי. אני רוצה להעניק אות הוקרה זה לאשתי שהיא הגיבורה האמיתית, שנשארה לבדה בבית עם הילדים למרות המצב, ונתנה לי את השקט לעזור לאחרים, ולזכרם של נופלי תחנת משטרת שדרות הי"ד".
"הגיעו אלי צעירים שניצלו ממסיבת הנובה. התיאורים היו מצמררים, הם לא הבינו מה קורה, רצו שעות תוך כדי שמיעת שריקות של ירי, הדי פיצוצים, איבדו חברים, אימה, חוסר ישע, תחושות אשם שניצלו וחבריהם נפלו"נידאל נאסר, מרכז לבריאות הנפש שלוותה. צילום: הפקות Fun Makers
נידאל נאסר (48), אב לשלושה, אח ופסיכותרפיסט, מנהל האחיות במרפאת מבוגרים מהמרכז לבריאות הנפש שלוותה, יצא לאחר המתקפה למלונות באילת, שם טיפל במפונים, ניצולי הטבח בדרום וכן בניצולי הטבח במסיבת נובה.
"עוד טרם המלחמה", מספר נאסר, "נוצר שיתוף פעולה בין 'שלוותה' למחוז אילת של שירותי בריאות כללית ובמסגרתו הוחלט כי בכל יום ייצא אח מ'שלוותה' לעבודה במרפאת הדקל באילת על מנת לתת מענה למטופלים, כולל טריאז’ סיעודי. תאריך תחילת הפרויקט נקבע לשבעה באוקטובר.
"בשבעה באוקטובר הייתי אמור לנסוע לאילת, אך רק ביום שני קיבלתי את האישור ואת ברכת הדרך מפרופ’ שלמה מנדלוביץ, מנהל המרכז לבריאות הנפש שלוותה וממר מוחמד עבאליל, מנהל האחיות. נכנסתי למכונית ויצאתי לדרכי כשבשעות הצהריים נשמעו הדי פיצוצים ויירוטים באזור המרכז. נסעתי ללא הפסקות מחשש שמסתובבים מחבלים. כל רעש באוטו הקפיץ ומילא בחשש אך במקביל היתה גם תחושת שליחות.
"העיר אילת כאילו קפאה, רחובות ריקים, חנויות סגורות, בתי מלון עמוסים במפונים שנראו בחרדה, דריכות, בלבול ומתח עז. הגעתי לבית המלון הראשון והמטופלת הראשונה שפגשתי סיפרה כי היתה סגורה בממ"ד עם בעלה ושלושת ילדיהם למשך שלושה ימים. היא שיתפה בתחושת האשם על זה שכיסתה את הפה של ילדיה כדי שהמחבלים לא ישמעו אותם ושלא היה לה מספיק אוכל ושתייה לתת להם.
"בהמשך במרפאת הדקל הגיעו אלי צעירים שניצלו ממסיבת הנובה. התיאורים היו מצמררים, הם לא הבינו מה קורה, רצו שעות תוך כדי שמיעת שריקות של ירי, הדי פיצוצים, איבדו חברים, אימה, חוסר ישע, תחושות אשם שניצלו וחבריהם נפלו. הם שיתפו במשפטים שחזרו עליהם בראש, 'אני לא נכנע, אני אמשיך לרוץ, אני רוצה לחיות'.
"אני גאה שהצלחתי להעניק לניצולי המסיבה טיפול מיידי ולדאוג להם לטיפול המשך. זכיתי לעבוד באילת במשך שלושת השבועות הראשונים של המלחמה. האתגר היה גדול, אך הסיפוק מהעזרה והנתינה גברו על הכל. בחלק מהנסיעות התלוו אלי אשתי והילדים שגם הם היו שותפים לדרך.
"את אות ההוקרה אני מבקש להקדיש לבתי לין, סטודנטית לעבודה סוציאלית שבכל יום התעקשה לשוחח איתי ארוכות, שאלה הרבה שאלות על שיטות הטיפול ולא הפסיקה לבקש לבוא ולעזור באילת. בתי היקרה לין מאחל לך שמה שינחה אותך בחיים ובעבודה יהיו מסירות, מחויבות ואהבת האדם. סבא שלך אמר לי פעמים רבות, 'בני היקר, תעשה מצוות ותזרוק לים, הגלים יחזירו לך. לעולם לא תדע מתי ואיך, אבל תמשיך לתת מעצמך לאחרים'".
"כמי ששכלה את בנה בפיגוע טרור באינתיפאדה השנייה, אני מכירה היטב את הסבל הכרוך באי הוודאות. רציתי לתרום ככל יכולתי לקיצור הסבל הזה עבור המשפחות שהמתינו למענה"יפה קרויצווייל, המרכז הרפואי שמיר
יפה קורצווייל, אחות משנת 1981, עובדת כיום כמפקחת קלינית בהנהלת האחיות במרכז הרפואי שמיר. קורצווייל, אם שכולה, סייעה בזיהוי הנרצחים במחנה שורה.
"מיד לאחר השבעה באוקטובר, כשהחלו להתברר מימדי האסון", היא מספרת, "התברר שקיים קושי רב בזיהוי החללים הרבים. עבור מאות המשפחות הכואבות, כל רגע של אי ודאות לגבי גורל יקיריהן היה בלתי נסבל. המשפחות היטלטלו בין תקווה לייאוש.
"אנשי המקצוע במתקן זיהוי החללים במתחם שורה נאלצו להתמודד עם מאות גופות שחלקן היה במצב קשה ביותר ולא ניתן לזיהוי באמצעים המקובלים. היה צורך בצוותים שיסייעו לצוות המיומן והמסור במכון ואני התנדבתי מיד. כמי ששכלה את בנה בפיגוע טרור באינתיפאדה השנייה, אני מכירה היטב את הסבל הכרוך באי הוודאות. רציתי לתרום ככל יכולתי לקיצור הסבל הזה עבור המשפחות שהמתינו למענה.
"במכון התלוויתי לרופאים הפתולוגים ובחרדת קודש סייעתי בתיעוד הממצאים במטרה להשלים את המידע ולזרז את תהליך הזיהוי. העבודה היתה אינטנסיבית בהיבט הפיזי והרגשי. זיהוי עשרות רבות של חללים בו זמנית, תיעוד הממצאים הקשים, מראות הזוועה שנחשפנו אליהם וכל זה על רקע המלחמה ואיומי הטילים וסיפורי הניצולים והמשפחות. מתוך החוויה המשותפת נוצרה הערכה גדולה וידידות עם הרופאים המתנדבים שהגיעו מארה"ב, שנמשכה גם כשהסתיימה מלאכת הזיהוי הרגישה.
"ברצוני להקדיש אות הוקרה זה לצוות הנפלא והמסור של המכון לרפואה משפטית, לאנשי זק"א היקרים ולרופאים הפתולוגים המתנדבים שהגיעו בשיא המלחמה לביצוע משימה קשה מנשוא. כן, להנהלת המרכז הרפואי שמיר ובמיוחד להנהלת האחיות ובראשה גב’ מירי אברהם, שנרתמת לכל משימה לאומית קטנה כגדולה וללא תנאי".
"בכל שנותיי כאחות טיפלתי במקרי חירום מגוונים, כולל התקף לב, אירוע מוחי, שוק אנפילקטי ואף החייאה, אך שום דבר מאלה לא הכין אותי לאותה שבת שחורה"דינה כהן, מרפאת קיבוץ רעים. צילום: משרד הבריאות
דינה כהן (55), חברת קיבוץ רעים, אחות קהילה בשירותי בריאות כללית מחוז דרום, מנהלת האחיות במרפאת קיבוץ רעים כבר 28 שנה ומנהלת מיון קדמי באשקלון, עזבה את משפחתה בממ"ד ויצאה בשבעה באוקטובר לתת טיפול לעשרות הפצועים, אזרחים ולוחמים, במרפאת הקיבוץ.
"בכל שנותיי כאחות טיפלתי במקרי חירום מגוונים, כולל התקף לב, אירוע מוחי, שוק אנפילקטי ואף החייאה, אך שום דבר מאלה לא הכין אותי לאותה שבת שחורה", היא אומרת.
"בשבעה באוקטובר התעוררנו בשעה 06:30 למטח טילים בלתי פוסק ומהר מאוד הבנו שמדובר באירוע בסדר גודל חריג. נכנסנו, שלושת ילדיי, בן זוגי ואני לממ"ד, ובתוך זמן קצר הבנו שיש חדירת מחבלים לקיבוץ.
"הווטסאפ הביא עוד ועוד הודעות על נרצחים ועל בתים שנשרפים. בשעה 13:00 הרבש"צ של הקיבוץ הזעיק אותי למרפאה לטפל בפצועים. באותו רגע לא חשתי כל פחד, רק רצון עז לעזור ולהציל חיים. הגעתי למרפאה שהיתה מלאה בפצועים - חיילים, חברים מכיתת הכוננות וניצולים ממסיבת הנובה ברעים, עם פציעות ירי, רסיסים וכוויות. בהמשך הגיע חייל עם פציעת ירי בחזה, שלצערי היה ללא רוח חיים. מאוחר יותר הגיע מסוק ואנו פינינו את הפצועים למנחת תחת אש.
"הלחימה בקיבוץ נמשכה כל הלילה ולמחרת בבוקר התבקשנו להתפנות במהירות לאילת. טרם הפינוי, נדרשתי לעוד משימה קשה במיוחד - השלמת מסירת הבשורות הקשות למשפחות הנרצחים.
"קהילת רעים הגיעה לאילת פצועה בעיקר נפשית, אין מילה או תחושה שיכולה לתאר את השבר הגדול. ד"ר אלי טננבוים, רופא המשפחה של הקיבוץ שפונה לתל אביב, הגיע פעמיים בשבוע לאילת לטפל בקהילה. בעזרת הנהלת מחוז דרום הקמנו מרפאה במלון, קיבלנו ציוד הכרחי ונתנו מענה מיידי לכל צורך שעלה.
"השהות באילת במשך שלושה חודשים היתה לא קלה והתאפיינה בעיקר בקשיים רגשיים. עקורים מביתנו, לאחר אובדן ושבר גדול מנשוא החלטנו כקיבוץ לעבור לגור ביחד כקהילה מגובשת בתל אביב ולנסות לקיים חיי שגרה עד כמה שניתן. הנהלת מחוז תל אביב דאגה להקים עבורנו מרפאה בשיתוף פעולה מלא ועם הגעתנו לתל אביב עמדה לרשותנו מרפאה לתפארת שמתאימה בדיוק לצורכי קהילת רעים. אם יש משהו שנשאר כפי שהיה מלפני השבת השחורה, זו המרפאה, עם אותו צוות מוכר וידוע, מה שהפיח, אפילו במקצת, תחושת ביטחון.
"מערכת הבריאות הוכיחה את עוצמתה מאותה שבת בכל ההיבטים ואני כאחות בשירותי בריאות כללית גאה להיות חלק מארגון זה. כאחות ובעלת תפקיד כל כך חשוב, אין לי ספק שאת הכוח, קור הרוח, אומץ הלב והאחריות קיבלתי מהוריי היקרים נתן ואיטה בוברוב, ניצולי השואה, ששרדו את התופת ואני כילדה גדלתי על סיפורי ההישרדות והגבורה שלהם. כך גם אני פעלתי, מתוך שליחות להצלת חיים".
30 האחים והאחיות שקיבלו את אות הנשיא השבוע
ברכה אסטרוק, המרכז הרפואי לגליל | ד"ר נאוה גרוס פלדמן, ביה"ס האקדמי לאחיות שיינברון | דינה כהן, קופ"ח כללית | דליה גורביץ', קופ"ח כללית | דנית גיל שחר ויצמן, המרכז הרפואי שיבא | חגית חדד, המרכז הרפואי סורוקה | חלי לישע צלנר, לשכת הבריאות אשקלון | טליה סלוטקי, המרכז הרפואי שערי צדק | יולי היימן, קופ"ח לאומית | יוליה אש, בית רחל ליצ'ק אחווה | יפה קורצוויל, המרכז הרפואי שמיר | ירון פוקס, מרכז שניידר לרפואת ילדים | לוטם הקן, המרכז הרפואי ברזילי | מורן זרחיה, ביה"ס האקדמי לאחיות שמיר | מיכאלה קורצקי, המרכז הרפואי סורוקה | מיכל אלון, קופ"ח לאומית | מיכל נח, המרכז הרפואי וולפסון | משכית טובי, קופ"ח מאוחדת | נידאל נאסר, המרכז לבריאות הנפש שלוותה | נילי מרגלית, המרכז הרפואי סורוקה | סגן ניצן תרשיש, צה"ל | נירית הונוולד קורנפלד, קופ"ח כללית | נתנאל פוקסברומר, מרכז אקדמי לב | רוית לביא, קופ"ח כללית | ריטה אורי, המרכז לבריאות הנפש מרחבים | רעות קלרמן, קופ"ח מכבי | שושי דיאמנט, עדי נגב - נחלת ערן
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
